שאלות ותשובות

בדיקת ראייה לתינוק או לפעוט שאינו מדבר היא אפשרית, חשובה ומדויקת – וניתן לבצע אותה כבר מגיל לידה. למרות שהתינוק אינו יכול לדווח לנו מה הוא רואה, רפואת העיניים פיתחה שיטות מתקדמות ואמינות להערכת הראייה גם ללא שיתוף פעולה מילולי.

בשלב הראשון הרופא בוחן את התנהגות הראייה של התינוק:
האם הוא יוצר קשר עין, האם הוא עוקב אחרי חפצים זזים, אור או דמויות צבעוניות, האם הוא מגיב לשינויים בעוצמת האור ובמרחק. תנועות העיניים, מיקוד המבט ויכולת המעקב מספקים מידע רב על תפקוד מערכת הראייה.

בשלב הבא נבדק המבנה האנטומי של העין באמצעות מנורת סדק ומכשור ייעודי:
הקרנית, העדשה, הרשתית ועצב הראייה. כך ניתן לשלול מומים, עכירות, פזילה או בעיות מולדות.

לאחר מכן מזליפים טיפות להרחבת האישונים.
ההרחבה מאפשרת בדיקה מדויקת של הרשתית וגם מדידת התשבורת – כלומר "מספר המשקפיים" של העין. בדיקה זו מגלה האם קיימת קוצר ראייה, רוחק ראייה או אסטיגמציה, גם כאשר הילד אינו משתף פעולה באופן פעיל.

אם מבנה העיניים תקין והמספר בתחום הנורמה לגיל –
ניתן לקבוע בביטחון גבוה שהתינוק רואה היטב. במידת הצורך ניתן להתאים משקפיים גם לתינוקות ופעוטות, דבר שיכול להשפיע משמעותית על התפתחות הראייה, הדיבור והלמידה בהמשך.

בדיקות אלו מאפשרות אבחון מוקדם ומניעת פגיעה קבועה בראייה, ולכן מומלץ לבצע בדיקות ראייה שגרתיות גם בגיל הרך – במיוחד כאשר יש היסטוריה משפחתית של בעיות ראייה, פזילה או עין עצלה.

אין עדות חד־משמעית לכך שקרינת מסך הטלוויזיה, המחשב או הסמארטפון פוגעת ישירות במבני העין או גורמת לנזק קבוע לראייה.
הקרינה הנפלטת מהמסכים הינה בעלת עוצמה חלשה מאוד, כך שמבחינה פיזיקלית הם אינם “מכילים קרינה מזיקה” כמו קרינת UV מהשמש.
עם זאת, יש כמה נקודות חשובות שכדאי לדעת:

ישיבה קרובה למסך — מתי זה עלול להשפיע?

לא נגרם נזק מבני לעיניים בגלל צפייה בטלוויזיה או במסך הקרוב.
תופעות כמו עייפות ראייה, גירוי, יובש או טשטוש זמני הן הרבה יותר שכיחות עקב מאמץ ממושך של מערכת המיקוד והעין.

במקרים נדירים אצל ילדים הסובלים מרגישות מיוחדת (כגון אפילפסיה אור־תלוייתית), בהבהובים קיצוניים מסוימים עלולים לעורר התקף — אך זה נדיר ותלוי בתכנים מסוימים של אור וקצב שינוי תמונה, לא במסך עצמו.

סמארטפון / טאבלט / מחשב — מה קורה שם?

כשהילד יושב קרוב מאוד למסך קטן כגון סמארטפון או טאבלט, יש מספר השפעות שכדאי להכיר:

עייפות ומאמץ ראייה

• מיקוד ממושך קרוב עלול לעייף את שרירי המיקוד

• תיתכן תחושת עייפות, צריבה, כאב ראש או טשטוש לאחר שימוש ממושך

יובש בעיניים

בעת צפייה במסכים קצב המצמוץ יורד — דבר המקשה על שמירה על לחות הקרנית וגורם לתחושת “עיניים יבשות”.

תנועה מוגברת לעבר לקרוב

בלטופ ומכשירי סלולר יש נטייה לפתח הרגל ישיבה קרובה מאוד, מה שמעמיס על מערכת המיקוד — במיוחד אצל ילדים.

עיוורון צבעים קל, שבו קיימת קושי להבחין בעיקר בין אדום לירוק, מופיע בכ־5% מהאוכלוסייה, והוא שכיח הרבה יותר בקרב בנים. מדובר בהפרעה קלה שאינה פוגעת בתפקוד היומיומי, בלמידה או באיכות החיים — למעט מקצועות מסוימים הדורשים הבחנה מדויקת מאוד בצבעים, כגון קורס טיס.

קיימים גם סוגים נדירים יותר של עיוורון צבעים חמור, המלווים בדרך כלל ב־ירידה בחדות הראייה ולעיתים גם ב־ריצוד בלתי רצוני של העיניים (ניסטגמוס). זהו מצב גנטי, שלצערנו כיום אין לו טיפול יעיל.

בנוסף, במצבים מסוימים, כגון דלקת בעצב הראייה, עלולה להופיע פגיעה בראיית הצבעים. במקרים כאלה יופיעו לרוב גם תסמינים נוספים, ובראשם ירידה בחדות הראייה.

את ראיית הצבעים ניתן לבדוק בקלות ובאופן מדויק באמצעות פלטות צבע מיוחדות (כגון מבחן אישיהארה) או באמצעות קוביות צבעוניות במסגרת בדיקת עיניים מקצועית.

במילה אחת — לא.

קריאה באור חלש עלולה לגרום לעייפות זמנית של העיניים, תחושת מאמץ או אי־נוחות, אך אינה גורמת נזק לעיניים ואינה "מקלקלת" את הראייה.

העיניים הן חלק ממערכת העצבים והמוח. כשם שהמוח אינו נפגע משימוש רב — אלא דווקא מתחזק ומתחדד — כך גם מערכת הראייה. מאמץ ראייתי אינו גורם לפגיעה קבועה בעין.

עם זאת, קריאה באור טוב ונוח מומלצת, משום שהיא מפחיתה עייפות, כאבי ראש ותחושת צריבה בעיניים, והופכת את הקריאה לחוויה נעימה ובריאה יותר.

אי־שוויון בין האישונים (מצב שבו אישון אחד גדול מהשני) הוא תופעה שכיחה יחסית, המופיעה בכ־3% מהאוכלוסייה, וברוב המקרים אינה מעידה על בעיה רפואית.

עם זאת, במקרים מסוימים, אי־שוויון בין האישונים עשוי להיות סימן לבעיה הדורשת בירור:

• אישון מורחב שאינו מגיב לאור עלול להצביע על הפרעה בעצבוב של העין

• אישון צר מאוד שאינו מתרחב בחושך עשוי להעיד על פגיעה במערכת העצבים, ובמיוחד אם מתלווה לכך גם צניחה קלה של העפעף

מה עושים כאשר מבחינים בכך?

ראשית, חשוב לבדוק האם מדובר בתופעה חולפת.
לעיתים הילד קיבל טיפות עיניים שיכולות לגרום זמנית להבדל בגודל האישונים.

אם אי־השוויון נמשך, יש לפנות לבדיקה אצל רופא עיניים לילדים. במהלך הבדיקה יזליף הרופא טיפות מיוחדות המסייעות לקבוע האם מדובר בתופעה תקינה או במצב הדורש המשך בירור.

נושא זה נמצא במחקר אינטנסיבי בעולם. לאחרונה נמצא כי מתן טיפות אטרופין מדולל בשילוב משקפיים מיוחדות עוזרות בעצירת העלייה במספר של קוצר ראייה. טיפול זה מיושם במרפאת פרופ' מורד בהצלחה.

איך עוצרים קוצר ראייה- סרטון הסבר והטיפול המומלץ

קרני השמש המזיקות ביותר לעיניים הן קרני ה־UV (אולטרה־סגול).

למזלנו, מרבית קרני ה־UV נחסמות על ידי שכבת האוזון של כדור הארץ, אך חלק מהקרינה עדיין מצליח להגיע אל פני הקרקע — והיא זו העלולה לגרום לנזקים לעיניים ולעור.

קרינת ה־UV אינה נראית לעין ואינה מורגשת תמיד באופן מיידי, אך חשיפה חוזרת ונשנית אליה עלולה לגרום לנזקים מצטברים לעין, כגון כוויות קרנית, האצת היווצרות קטרקט, פגיעה ברשתית ומחלות עיניים נוספות.

משום כך חשוב להגן על העיניים באמצעות משקפי שמש איכותיות עם חסימת UV מלאה (UV 400) בכל יציאה לשמש, גם כאשר השמש אינה נראית חזקה במיוחד.

קרני UV (אולטרה־סגול) עלולות לגרום הן לנזק מיידי והן לנזק מצטבר ומתמשך לעיניים.

נזק מיידי:
חשיפה חזקה לשמש ביום חם עלולה לגרום לכוויית קרנית (מעין "כוויית שמש של העין"), המתבטאת באודם, גירוי, דמעות, תחושת צריבה וכאב.
בנוסף, הבטה ישירה וממושכת בשמש עלולה לגרום לפגיעה חמורה ברשתית העין, מצב מסוכן העלול לגרום לירידה משמעותית בראייה ואף לעיוורון.

נזק מצטבר לאורך זמן:
חשיפה חוזרת ונשנית לקרינת UV במשך שנים עלולה להוביל להתפתחות של מספר מחלות עיניים, ובהן:

• פטריגיום – צמיחה של קרום על גבי לובן העין העלול לפגוע בראייה

• האצת היווצרות קטרקט – עכירות בעדשת העין

• ניוון של רשתית העין ופגיעה הדרגתית בחדות הראייה

מאחר שחלק מהנזקים אינם מורגשים מיידית אלא מצטברים עם הזמן, ההגנה על העיניים מפני קרינת UV — באמצעות משקפי שמש איכותיות עם חסימת UV מלאה — היא חשובה במיוחד כבר מגיל צעיר.

ילדים נוטים לבלות שעות רבות יותר בחוץ במהלך היום, בעיקר בזמן משחק, ולכן הם חשופים לקרינת השמש הרבה יותר ממבוגרים. בנוסף, ילדים אינם מודעים לסכנות שבחשיפה לשמש ואינם מרגישים צורך להגן על עיניהם, גם כאשר נגרם נזק מצטבר שאינו מורגש באופן מיידי.

העין של הילד רגישה במיוחד לקרינת UV, משום שמבני העין עדיין מתפתחים ומאפשרים חדירה גבוהה יותר של קרינה מזיקה. נזקי השמש לעין הם לעיתים שקטים ומצטברים, ואינם גורמים תמיד לאי־נוחות מיידית — אך עלולים להשפיע על בריאות העיניים לטווח הארוך.

לכן, גם אם הילד אינו מתלונן, חשוב להרגיל אותו לשימוש במשקפי שמש איכותיות עם הגנת UV מלאה, כחלק משגרת ההגנה מפני השמש, בדומה לשימוש בקרם הגנה וכובע.

משקפי שמש טובות לילדים אינן בהכרח יקרות, אך הן חייבות לספק הגנה מלאה לעיניים. הדבר החשוב ביותר בבחירת משקפי שמש הוא רמת הסינון של קרינת השמש.

יש לוודא כי המשקפיים חוסמות קרינת UV ומצוין עליהן הסימון UV 400 — סימון זה מבטיח חסימה של כמעט 100% מקרינת ה־UV, שהיא הקרינה המזיקה ביותר לעין.

בנוסף, מאחר שילדים פעילים מאוד, חשוב לבחור משקפיים עשויות מחומרים עמידים, קלים וגמישים, שאינם נשברים בקלות ויכולים לעמוד בתלאות היום־יום, במשחקים, בריצה ובנפילות.

מומלץ לבחור מסגרת נוחה היושבת היטב על האף והאוזניים, אינה לוחצת ואינה מחליקה בזמן פעילות, וכן עדשות שאינן מתעוותות או נשרטות בקלות.

בחירה נכונה של משקפי שמש מגנה על עיני הילדים לטווח ארוך ותורמת להרגלי ראייה בריאים כבר מגיל צעיר.

כן. קיימות מספר סוגי עדשות המומלצות במיוחד למשקפי שמש, בעיקר לילדים, מאחר שהן משפרות הן את איכות הראייה והן את רמת הבטיחות.

עדשות פולרויד (Polarized) מפחיתות סינוור הנגרם מהחזרי אור ממשטחים מבריקים כגון מים, חול, כביש או שלג. הפחתת הסינוור משפרת את חדות הראייה ומקלה על העיניים בזמן שהייה בשמש.

ציפוי נגד שריטות מומלץ במיוחד לילדים, שכן הוא מאריך משמעותית את חיי העדשות ושומר על איכות הראייה לאורך זמן.

עדשות פוליקרבונט עשויות מחומר קל משקל ועמיד במיוחד בפני שבר. הן מספקות הגנה גבוהה לעיניים בזמן משחק ופעילות, ומקטינות משמעותית את הסיכון לפגיעות עיניים מחפצים העלולים לעוף לכיוון העין.

שילוב של עדשות פוליקרבונט עם הגנת UV מלאה ועדשות פולרויד מעניק לעיני הילד הגנה כפולה — גם מפני קרינת השמש וגם מפני פגיעות פיזיות.

בתוך העין קיים שריר שתפקידו לכווץ ולהרחיב את העדשה הפנימית של העין לצורך מיקוד.
אצל ילדים שריר זה גמיש וחזק במיוחד, ולכן בזמן בדיקה רגילה הילד מסוגל "לפצות" על ליקוי הראייה באמצעות מאמץ שרירי, מה שמקשה על קביעת מספר המשקפיים האמיתי והמדויק.

טיפות להרחבת האישונים גורמות להרפיה זמנית של שריר זה, ובכך מאפשרות לרופא למדוד באופן מדויק את ליקוי הראייה ולקבוע אם הילד זקוק למשקפיים — ולמהו המספר הנכון.

בנוסף, הרחבת האישון מאפשרת בדיקה יסודית של החלקים הפנימיים של העין, ובעיקר של הרשתית ועצב הראייה, וכך מסייעת לאבחון מוקדם של מצבים שונים.

מה מרגישים לאחר הזלפת הטיפות?

הטיפות גורמות ל:

• טשטוש ראייה קל, בעיקר לקריאה ולראייה מקרוב

• רגישות לאור וסינוור בשמש

השפעת הטיפות חולפת בדרך כלל תוך שעתיים עד 24 שעות, בהתאם לסוג הטיפות ולגיל הילד.

לעיתים נדירות, נספגת כמות מזערית של החומר לזרם הדם ועלולים להופיע סומק קל בלחיים או דופק מעט מהיר. תופעות אלו חולפות מעצמן בתוך 20–30 דקות ואינן מסוכנות.

השימוש בטיפות נחשב בטוח מאוד, ותופעות לוואי משמעותיות הן נדירות ביותר.
הזלפת הטיפות מתבצעת אך ורק במסגרת מרפאת רופא עיניים לילדים, תחת פיקוח רפואי.

מריחת משחת עיניים לילדים עשויה להיות לא פחות מתישה מטפטוף טיפות עיניים.

לפניכם מספר טיפים שיסייעו לכם למרוח משחת עיניים בקלות וביעילות:

א. שטפו את ידיכם היטב במים ובסבון לפני מריחת במשחה.

ב. בקשו מהילד לשכב להטות את ראשו לאחור, כך שיביט כלפי מעלה.

ג. כדי לשפר את זרימת המשחה, חממו את שפופרת המשחה ע"י החזקתה בכף יד סגורה למשך מספר שניות.

ד. הסירו את המכסה. זכרו להניח את מכסה השפופרת במקום בטוח.

ה. אם הילד מתנגד פיזית למריחת המשחה (אופייני לילדים מתחת לגיל שלוש) ניתן לכרוך סביבו שמיכה כדי שלא יוכל לנפנף בידיו.

ו. הניחו על המצח את היד שבה אתם אוחזים בשפופרת ובעזרת אגודל היד השנייה הפשילו את העפעף התחתון כלפי מטה. כך תצרו מעין כיס.

ז. ציירו קו קטן (חצי ס"מ) בעזרת המשחה בתוך כיס הלחמית ושחררו את העפעף התחתון. הקפידו שקצה השפופרת לא ייגע בעין, ניתן לנגב משחה עודפת מעל העפעפיים במגבון נייר.

ח. הקפידו לנגב את קצה השפופרת במגבון לפני סגירתה ושטפו את ידיכם משארית המשחה.

ט. במקרה של טיפול ביותר מתרופה אחת, חכו חמש דקות בין תרופה אחת לשנייה. במקרה של טיפול בטיפות ומשחה – הטיפות תהיינה תמיד הראשונות. יש להמתין חמש דקות לפני מריחת המשחה.

י. זכרו:

• במקרה של שימוש בעדשות מגע יש לברר עם רופא עיניים האם צריך להסיר את העדשות לפני מתן המשחה.
• יש לבדוק עם רופא העיניים האם צפויות תופעות לוואי כמו טשטוש ראייה, אישונים מורחבים ועוד.
• יש לבדוק את תאריך תפוגת תוקף המשחה לפני השימוש בה.

טפטוף טיפות עיניים עלול להיות חוויה מייגעת ובלתי נעימה לילד ולהורה.

לפניכם מספר טיפים שיסייעו לכם לעבור את התהליך בשלום:

א. שטפו את ידיכם היטב במים ובסבון לפני השימוש בטיפות.

ב. בקשו מהילד לשכב להטות את ראשו לאחור, כך שיביט כלפי מעלה.

ג. נערו את הבקבוק.

ד. הסירו את המכסה. זכרו להניח את מכסה הבקבוק במקום בטוח.

ה. אם הילד מתנגד פיזית לטפטוף הטיפות (אופייני לילדים מתחת לגיל שלוש) ניתן לכרוך סביבו שמיכה כדי שלא יוכל לנפנף בידיו.

ו. הניחו על המצח את היד שבה אתם אוחזים בבקבוק ובעזרת אגודל היד השנייה הפשילו את העפעף התחתון כלפי מטה. כך תצרו מעין כיס.

ז. לחצו על הבקבוק וטפטפו טיפה אחת לתוך כיס הלחמית. אין צורך ביותר מטיפה אחת.

ח. החזירו את המכסה למקומו.

ט. במקרה של טיפול ביותר מתרופה אחת, חכו חמש דקות בין תרופה אחת לשנייה. במקרה של טיפול בטיפות ומשחה – הטיפות תהיינה תמיד הראשונות. יש להמתין חמש דקות לפני מריחת המשחה.

י. זכרו:

• במקרה של שימוש בעדשות מגע יש לברר עם רופא העיניים האם צריך להסיר את העדשות לפני הטיפול.
• יש לוודא עם רופא עיניים האם צפויות תופעות לוואי כמו טשטוש ראייה, אישונים מורחבים ועוד.
• אין להשתמש בטיפות ששינו את צבען או את מרקמן.

אופן ביצוע ניתוח לתיקון חסימת דרכי דמעות שונה בין תינוקות ל־מבוגרים, בהתאם למבנה דרכי הדמעות ולסיבת החסימה.

אצל תינוקות

אצל תינוקות מתבצע הניתוח בהרדמה כללית, כמו בכל הליך כירורגי בגיל זה.
במהלך הניתוח מבוצע חתך עור זעיר בקפל שבין העין לאף, דרכו נפתחת חסימת דרכי הדמעות.

לניתוח זה אחוזי הצלחה גבוהים מאוד — כ־90% — והוא מאפשר ניקוז תקין של הדמעות והפחתה משמעותית של הדלקות וההפרשות.

אצל מבוגרים

אצל מבוגרים מתבצע הניתוח לרוב בהרדמה מקומית עם טשטוש, והוא מוצע בשתי גישות עיקריות:

ניתוח חיצוני (DCR – Dacryocystorhinostomy)

במהלך הניתוח מבוצע חתך קטן בעור האף, סמוך לזווית העין, ונוצר פתח חדש בין שק הדמעות לבין חלל האף.
בסיומו מוחדרות צינוריות סיליקון זעירות הנשארות במקומן מספר חודשים, ולאחר מכן מוצאות בפעולה פשוטה.
סיכויי ההצלחה גבוהים מאוד, אך נותרת לרוב צלקת קטנה באזור האף.

ניתוח פנימי – אנדוסקופי (EDCR)

בניתוח זה משתף פעולה צוות של רופא עיניים ורופא אף־אוזן־גרון.
הגישה מתבצעת מתוך חלל האף, באמצעות אנדוסקופ דק, ללא צורך בחתך חיצוני בעור.
גם כאן מוחדרות צינוריות סיליקון זמניות לשמירה על פתיחת דרכי הדמעות, והן מוצאות לאחר מספר שבועות.

שיטה זו מועדפת במקרים רבים, מאחר שהיא אינה משאירה צלקות חיצוניות ומאפשרת החלמה נוחה יותר.

כאשר מאובחנת חסימת דרכי דמעות, אופן הטיפול שונה בין תינוקות ל־מבוגרים, בהתאם לגורם החסימה ולגיל המטופל.

אצל תינוקות

ברוב המקרים, חסימת דרכי הדמעות בתינוקות היא תופעה חולפת, ונעלמת מעצמה עד גיל כ־10 חודשים.

בשלב הראשוני, הרופא מדריך את ההורים לבצע עיסוי באזור שק הדמעות, שמטרתו ליצור לחץ עדין ולעודד פתיחה טבעית של החסימה.

אם הבעיה אינה נפתרת, ניתן לבצע שטיפת דרכי דמעות – הליך המתבצע בהרדמה כללית קלה. במהלך הפעולה מוחדרת צינורית זעירה דרכה מוזרם נוזל, וכאשר הנוזל מגיע לאף, הדבר מעיד על פתיחת המעבר והצלחת הטיפול.
לשטיפות יש כ־80% הצלחה עד גיל 3, אך מעבר לגיל זה סיכויי ההצלחה פוחתים.

במקרה שהשטיפה אינה מספיקה, קיימות שיטות מתקדמות נוספות:

• החדרת צינורית סיליקון הנשארת בדרכי הדמעות כ־6 חודשים ומוצאת ללא הרדמה

• הרחבת הצינורית באמצעות בלון זעיר המנופח בעדינות לצורך פתיחת מעבר הדמעות

כאשר גם טיפולים אלו אינם פותרים את הבעיה, ייתכן צורך בהליך ניתוחי לפתיחת דרכי הניקוז.

אצל מבוגרים

אצל מבוגרים, שטיפת דרכי הדמעות מבוצעת לרוב לצורכי אבחון בלבד – באמצעות הזרקת נוזל או החדרת צינוריות מיוחדות – כדי לאמת את מיקום החסימה.
בניגוד לתינוקות, טיפול בשטיפות חוזרות לרוב אינו יעיל במבוגרים, ולכן ברוב המקרים הם מופנים ישירות לטיפול ניתוחי לפתיחת מערכת הניקוז.
לעיתים משולב טיפול אנטיביוטי, במיוחד אם קיימת גם דלקת מקומית.

משקפי ראייה או עדשות מגע מולטיפוקל ניתנים להתאמה גם לילדים, במצבים רפואיים מסוימים ובהתאם לשיקול דעתו של רופא עיניים לילדים.

במסגרת הטיפול בפזילה, ניתן להתאים מולטיפוקל כאשר הפזילה נובעת בעיקר מליקוי רפרקטיבי — כלומר, מבעיה במיקוד הראייה כגון רוחק ראייה משמעותי. במקרים אלו, תיקון אופטי נכון עשוי להפחית את הפזילה ואף לעיתים לבטל אותה לחלוטין, ללא צורך בהתערבות ניתוחית.

מעבר לפזילה, קיימים מצבים נוספים שבהם מותאמים לילדים מולטיפוקל, למשל:
• פזילה אקומודטיבית הקשורה למאמץ מיקוד
• הפרעות מיקוד חמורות
• הבדל משמעותי במספר בין העיניים
• צורך בעבודה ממושכת לטווח קרוב אצל ילדים עם ליקוי מיקוד
• מצבים מסוימים של עין עצלה כחלק מתוכנית טיפול כוללת

את ההתאמה הראשונית יש לבצע אצל רופא עיניים לילדים, אשר קובע את סוג התיקון האופטי הדרוש. את המשקפיים עצמם מומלץ לרכוש אצל אופטומטריסט מוסמך המתמחה בעבודה עם ילדים, על מנת להבטיח התאמה מדויקת, נוחות ושיתוף פעולה מיטבי מצד הילד.

כן, לעיתים ניתן לתקן פזילה ללא ניתוח, בהתאם לסוג הפזילה ולגורם לה.
הטיפול בפזילה יכול להתבצע באמצעות התאמת משקפיים, באמצעות ניתוח לתיקון פזילה, ולעיתים נדרש שילוב של השניים.

השלב הראשון בטיפול הוא תמיד התאמת משקפיים. במקרים רבים, במיוחד כאשר הפזילה נובעת מבעיה אופטית כמו רוחק ראייה, התאמת משקפיים נכונה עשויה להביא לשיפור משמעותי ואף לתיקון מלא של הפזילה – ללא צורך בהתערבות ניתוחית.

אם לאחר תקופת הסתגלות ומעקב מתברר שהמשקפיים אינם מתקנים את הפזילה באופן מלא, או שהפזילה נותרת משמעותית וקבועה, ניתן לשקול ניתוח לתיקון פזילה, שמטרתו לאזן מחדש את שרירי העיניים ולהשיב את העיניים למנח תקין.

ההחלטה על אופן הטיפול מתקבלת לאחר בדיקה מקיפה, בהתאמה אישית לכל מטופל, ומתוך מטרה להשיג לא רק מראה ישר של העיניים אלא גם תפקוד ראייתי מיטבי.

באופן עקרוני, יש לתקן פזילה מוקדם ככל האפשר מרגע האבחון, על מנת לאפשר התפתחות תקינה של מערכת הראייה.

כאשר ילד פוזל, הוא אינו משתמש בשתי העיניים יחד אלא מסתמך על עין אחת בלבד. כתוצאה מכך נפגעת ההתפתחות של ראיית העומק (ראייה תלת־ממדית), הפועלת רק כאשר שתי העיניים משתתפות בו־זמנית בתהליך הראייה. במקרים מסוימים עלולה להופיע גם תופעה של כפל ראייה.

לכן, פזילה איננה רק בעיה אסתטית — היא מהווה הפרעה תפקודית משמעותית למערכת הראייה, ועלולה להשפיע על יכולות יומיומיות כגון קריאה, כתיבה, התמצאות במרחב ותיאום עין־יד. משום כך יש חשיבות רבה לטיפול מוקדם ולמעקב רפואי סדיר.

מעבר להיבט הראייתי, קיים גם היבט רגשי וחברתי משמעותי: פזילה עלולה לפגוע בתקשורת הבין־אישית, להשפיע על הדימוי העצמי וליצור חוסר נוחות חברתית, במיוחד אצל ילדים ומתבגרים.

(השאלה נענתה על ידי פרופ' יאיר מורד ופורסמה במגזין "הורים וילדים")

פזילה ועין עצלה הם שני מצבים שונים, אף שלעיתים הם קשורים זה בזה, ולכן חשוב להבחין ביניהם.

פזילה היא מצב שבו העיניים אינן מיושרות ואינן מביטות לאותה נקודה במרחב. עין אחת מתמקדת במטרה, בעוד שהעין השנייה פונה לכיוון שונה. מצב זה עלול לגרום לכך שהמוח ידכא את המידע המגיע מהעין הסוטה, ובכך עלולה להתפתח עין עצלה – ירידה בחדות הראייה בעין הפוזלת.

עם זאת, עין עצלה אינה נגרמת רק מפזילה. היא יכולה להתפתח גם כתוצאה מבעיות תשבורת (כגון הבדל משמעותי במספר בין העיניים), עכירות מולדת בעין, חסימת ציר הראייה או גורמים נוספים הפוגעים בכניסת תמונה חדה למוח במהלך שנות ההתפתחות.

חשוב לדעת כי ברוב המקרים של עין עצלה אין פזילה כלל. העיניים נראות ישרות לחלוטין, ואין כל סימן חיצוני לבעיה. במצבים אלו ניתן לאבחן את העין העצלה רק באמצעות בדיקת חדות ראייה נפרדת לכל עין.

בשל כך, הורים רבים מתבלבלים בין שני המצבים, ולעיתים אינם ממהרים לבדוק את הראייה של ילדיהם כאשר אין פגם נראה לעין. חוסר מודעות זה עלול להביא לפספוס אבחון מוקדם ולטיפול מאוחר יותר.

לכן, המודעות להבדל בין פזילה לעין עצלה ולחשיבות בדיקות הראייה בגיל הרך היא קריטית לשמירה על התפתחות ראייה תקינה.

ברוב המקרים ההחלמה מניתוח פזילה נחשבת מהירה וטובה.
בימים הראשונים לאחר הניתוח העיניים יהיו אדומות ולעיתים גם מעט נפוחות או מגורות.
האודם נמשך בדרך כלל כשבוע, ובהמשך הולך ופוחת. אצל רוב המטופלים, כעבור כחודש כבר כמעט ואין סימן לכך שבוצע ניתוח.

במקרים מסוימים, ובעיקר כאשר מדובר בניתוח פזילה חוזר או ברקמה רגישה במיוחד, האודם עשוי להימשך תקופה ארוכה יותר –
תופעה תקינה שאינה מעידה על בעיה.

לעיתים ניתן להבחין בבליטה כהה וקטנה על לובן העין. מדובר בתפר שנותר מתפירת השריר, העשוי מחומר נספג,
והוא מתמוסס ונעלם מעצמו בדרך כלל בתוך 6–8 שבועות.

בתקופת ההחלמה ייתכנו תחושות של צריבה, דמעת, רגישות לאור או אי־נוחות קלה, אך תסמינים אלו חולפים בהדרגה.
הקפדה על הוראות הרופא, שימוש בטיפות שניתנו והגעה לביקורות המעקב – מסייעים להחלמה תקינה ומהירה.

ניתוח פזילה מתבצע במטרה לאזן מחדש את שרירי העין, וכך ליישר את מנח העיניים ולאפשר תפקוד ראייתי תקין יותר.

במהלך הניתוח פותחים בעדינות את העפעפיים באמצעות מלקחיים ייעודיות. לאחר מכן מבצעים חתך קטן בלחמית העין (Conjunctiva) — הקרום השקוף והדק העוטף את לובן העין — על מנת להגיע לשרירי העין האחראים על תנועותיה.

בהמשך, המנתח מחליש או מחזק את השרירים בהתאם לסוג הפזילה וחומרתה, כדי להשיב את העיניים לאיזון הנכון. ההתאמה מתבצעת באמצעות תפרים מיוחדים העשויים מחומר נספג, אשר מתמוססים מעצמם לאחר הניתוח ואין צורך בהוצאתם.

רוב ניתוחי הפזילה נמשכים כשעה, ולעיתים אף פחות, בהתאם למספר השרירים המטופלים ולמורכבות המקרה. לאחר הניתוח נשאר המטופל מספר שעות בבית החולים לצורך השגחה רפואית, ולאחר מכן משתחרר לביתו באותו היום ברוב המקרים.

ההליך מבוצע בדרך כלל בהרדמה כללית בילדים ובהרדמה כללית או מקומית במבוגרים, בהתאם למצב הרפואי ולשיקול דעת הצוות הרפואי.

תיקון פזילה תלוי בסוג הפזילה, בגיל המטופל ובגורמים שגרמו לה.
במקרים מסוימים, הן אצל ילדים והן אצל מבוגרים, ניתן לטפל בפזילה באמצעות משקפיים מתאימים בלבד, במיוחד כאשר הפזילה נובעת מבעיית תשבורת (כגון רוחק ראייה).

לעיתים נדרש שילוב של אמצעים נוספים כגון רטייה, תרגילי עיניים או טיפול תרופתי תומך, במטרה לשפר את שיתוף הפעולה בין שתי העיניים ולחזק את הראייה הדו־עינית.

במקרים אחרים, כאשר הטיפול השמרני אינו מספיק או כאשר הפזילה משמעותית וקבועה, נדרש ניתוח של שרירי העין. מטרת הניתוח היא לשנות את אורך ומתח השרירים השולטים בתנועת העיניים, וכך להשיב את העיניים למנח תקין ומאוזן.

אצל ילדים עם פזילה מולדת או מוקדמת, קיימת לעיתים המלצה לניתוח בגיל צעיר, משום שתיקון מוקדם מעלה משמעותית את הסיכוי להתפתחות ראייה תקינה ולמניעת עין עצלה.

אצל מבוגרים, ניתוח ליישור העין (Eye Alignment Surgery) אינו נחשב ניתוח קוסמטי בלבד. בעוד שניתוח קוסמטי נועד בדרך כלל להשבחה של מראה תקין, ניתוח ליישור העין הוא ניתוח משקם — הוא משיב לעין את תפקודה התקין ואת המראה הטבעי שלה, משפר את הראייה הדו־עינית, את שדה הראייה ולעיתים גם מפחית כאבי ראש ועייפות ראייתית.

כמו בכל הליך כירורגי, גם ניתוח לתיקון פזילה כרוך בסיכונים מסוימים. עם זאת, חשוב לציין כי ברוב המכריע של המקרים מדובר בניתוח בטוח ובעל שיעור הצלחה גבוה.

הסיכונים העיקריים בניתוח פזילה הם:

תיקון חסר (Undercorrection) ו־תיקון יתר (Overcorrection) –
משמעותם היא שהפזילה אינה מתוקנת במלואה, או לחלופין שהעין סוטה לאחר הניתוח לכיוון ההפוך. מצב זה עלול להופיע זמן קצר לאחר הניתוח — כעבור שבועות או חודשים — ולעיתים אף שנים רבות לאחר מכן, גם כעבור 10 או 20 שנה. במקרים אלו ניתן לשקול ניתוח חוזר לצורך תיקון נוסף.

בנוסף, קיימים סיכונים כלליים, נדירים יחסית, הכוללים:
דלקות, זיהומים, דימומים והיווצרות צלקות באזור הניתוח.

סיבוכים חמורים יותר, כגון כפל ראייה מתמשך או אובדן ראייה, הם אפשריים מבחינה תיאורטית אך נחשבים נדירים ביותר.

למרות הסיכונים, עבור רוב המטופלים היתרונות של יישור העיניים ושיפור הראייה והתפקוד היום־יומי עולים באופן משמעותי על הסיכונים האפשריים, במיוחד כאשר הניתוח מתבצע על ידי רופא עיניים מנוסה ובהתאם להנחיות המעקב.

במקרים מסוימים קיימת נטייה תורשתית לפזילה, אך אין כיום זיהוי של גן אחד מסוים שאחראי להופעתה. לכן, מדויק יותר לומר שפזילה אינה מחלה תורשתית פשוטה, אלא מצב שבו קיים רקע משפחתי המעלה את הסיכון להופעתה.

כאשר יש מקרה נוסף של פזילה במשפחה – אצל אחד ההורים, האחים או קרובי משפחה מדרגה ראשונה – הסיכוי של ילד לפתח פזילה גבוה יותר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.

משום כך, במשפחות שבהן ידועה פזילה, חשוב במיוחד לבצע בדיקות ראייה ואבחון מוקדם אצל הילדים, גם אם אין סימנים חיצוניים ברורים לבעיה.

לכל עין יש שישה שרירים האחראים על תנועת גלגל העין לכל הכיוונים.
במצב תקין, השרירים בשתי העיניים פועלים בתיאום מושלם, כך שהעיניים נעות יחד ומתמקדות באותה נקודה במרחב.

פזילה מתפתחת כאשר נפגע האיזון או התיאום בין שרירים אלו. הפגיעה יכולה לנבוע מבעיות נוירולוגיות (במערכת העצבים) או מבעיות אנטומיות הקשורות למבנה העין או לשריריה. במצבים אלה, המוח מתקשה לפקח כראוי על תנועות העיניים, והן אינן נשארות מיושרות.

מקור הבעיה יכול להיות:
• בשרירים עצמם
• בעצבים המפעילים אותם
• או במרכזי הראייה והבקרה במוח שאחראים על תיאום תנועות העיניים

בנוסף, קיים גם מרכיב גנטי: כאשר לאחד ההורים או לשניהם יש או הייתה פזילה, הסיכון של ילדיהם לפתח פזילה גבוה יותר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.

לכן, שילוב של גורמים מבניים, עצביים ותורשתיים הוא הגורם העיקרי להופעת פזילה.

פזילה פתאומית, במיוחד אצל מבוגרים, היא תופעה המחייבת בירור רפואי מהיר, שכן לעיתים מדובר בסימן לבעיה רפואית משמעותית.

הגורמים העיקריים לפזילה פתאומית כוללים:

• שבץ מוחי – זהו הגורם השכיח ביותר לפזילה פתאומית בקרב מבוגרים. שבץ עלול לפגוע במרכזי המוח האחראים על תיאום תנועות העיניים או בעצבים המפעילים את שרירי העיניים, ולגרום להופעת פזילה ולעיתים גם לכפל ראייה.
• חבלות ופגיעות ראש – פגיעות טראומטיות עלולות לגרום לנזק למרכזים המוחיים המפקחים על תנועות העיניים, לעצבים הקרניאליים האחראים על הפעלת שרירי העיניים, או לשרירי העיניים עצמם. פגיעה כזו עלולה להתבטא בהופעת פזילה פתאומית.
• בעיות נוירולוגיות – מחלות או תהליכים במערכת העצבים, כגון טרשת נפוצה, גידולים מוחיים, זיהומים או דלקות נוירולוגיות, עלולים להשפיע על מנגנון השליטה בתנועות העיניים ולגרום לפזילה.

כן. בהחלט ייתכן מצב שבו פזילה חוזרת או מחמירה בהמשך החיים.
רבים מהמבוגרים הלוקים כיום בפזילה חוו אותה כבר בילדותם. אצל חלק מהם הטיפול שניתן בילדות לא הביא לאיזון מלא של מנח העיניים, ונותרה מידה מסוימת של פזילה, שעלולה להפוך בולטת יותר עם השנים.

במקרים אחרים, גם לאחר תיקון מוצלח בילדות, שינויים טבעיים במערכת הראייה, מחלות רקע או אירועים רפואיים שונים עלולים לגרום להופעה מחודשת של פזילה בגיל מבוגר.

לכן חשוב להמשיך במעקב תקופתי גם לאחר טיפול מוצלח בילדות, ולפנות לבדיקה במקרה שמופיעים סימנים של סטייה בעיניים, כפל ראייה או עייפות ראייתית.

כן. פזילה יכולה להופיע גם אצל מבוגרים שמעולם לא סבלו ממנה בעבר.
כאשר פזילה מופיעה בגיל מבוגר, היא נובעת לרוב ממצבים רפואיים הפוגעים במנגנון השליטה על תנועות העיניים.

הגורמים השכיחים כוללים:
שבץ מוחי, סוכרת, מחלות של בלוטת התריס, חבלות ראש, ו־בעיות נוירולוגיות שונות.
מצבים אלו עלולים לפגוע בעצבים או במרכזי המוח האחראים על תנועת העיניים, ולגרום להופעת פזילה ולעיתים גם לכפל ראייה.

בכל מקרה של הופעת פזילה פתאומית אצל מבוגר, חשוב לפנות בהקדם לבדיקה רפואית מקיפה,
שכן לעיתים מדובר בסימן מוקדם לבעיה רפואית הדורשת טיפול מיידי.

כן. גם מבוגרים יכולים להפיק תועלת משמעותית מאותן אפשרויות טיפול הזמינות לילדים הלוקים בפזילה.

אפשרויות הטיפול כוללות משקפיים, תרגילי עיניים, ובמידת הצורך — ניתוח לתיקון פזילה. הבחירה בטיפול המתאים נעשית באופן אישי, בהתאם לסוג הפזילה, חומרתה, גיל המטופל וההשפעה שלה על התפקוד היום־יומי.

רוב המבוגרים יכולים לעבור ניתוח ליישור העיניים בהצלחה רבה. יתרון חשוב בניתוחים אלה אצל מבוגרים הוא השימוש ב־תפרי התאמה — תפרים מיוחדים שקצותיהם נשארים מחוץ לעין ומאפשרים לבצע כוונון עדין נוסף של מנח העין ביום שלאחר הניתוח, במידת הצורך. תכונה זו משפרת את דיוק התוצאה ומגדילה את סיכויי ההצלחה של הניתוח.

מעבר לשיפור האסתטי, תיקון הפזילה במבוגרים עשוי לשפר גם את הראייה הדו־עינית, להפחית כפל ראייה, ולהקל על תסמינים כגון עייפות ראייתית וכאבי ראש.

כן. פזילה ניתנת לטיפול ולתיקון הן אצל ילדים והן אצל מבוגרים.
ברוב המקרים ניתן להשיג יישור משמעותי ויציב של העיניים, ולעיתים אף תיקון מלא של הפזילה.

כאשר נדרש ניתוח לתיקון פזילה, שיעור ההצלחה עומד על כ־85%.
עם זאת, בכ־10–15% מהמקרים ייתכן שיהיה צורך בניתוח נוסף בשלב כלשהו, אם בשל תיקון חסר, תיקון יתר או שינוי במנח העיניים עם השנים.

חשוב לציין כי גם במקרים שבהם נדרש ניתוח חוזר, ניתן לרוב להגיע לתוצאה תפקודית ואסתטית טובה מאוד, במיוחד כאשר הטיפול מתבצע בליווי ומעקב רפואי מסודר.

שילוב של אבחון מדויק, התאמת טיפול אישית ומעקב לאורך זמן מאפשר לרוב המטופלים לחזור לתפקוד ראייתי תקין ולשפר באופן משמעותי את איכות החיים.

במצב של פזילה, כל אחת מהעיניים פונה לכיוון שונה. כתוצאה מכך, כל עין שולחת למוח תמונה אחרת של הסביבה. המוח, שמתקשה לשלב בין שתי התמונות הסותרות, נאלץ לבחור כיצד להתמודד עם המידע המבלבל.

במצב של פזילה פתאומית, כאשר המוח עדיין לא הספיק להסתגל, עלולה להופיע תופעה של כפל ראייה – ראיית שתי תמונות של אותו עצם בו־זמנית.

אצל רוב הפוזלים, ובעיקר כאשר הפזילה מתפתחת בהדרגה או בילדות, המוח מסתגל למצב ובוחר להתעלם מהתמונה המגיעה מאחת העיניים. כך האדם משתמש בפועל בעין אחת בלבד, בעוד המידע מהעין השנייה מדוכא.

להסתגלות זו יש השלכות ראייתיות משמעותיות:
ראשית, נפגעת ראיית העומק והיכולת לתפוס את העולם בתלת־ממד.
שנית, העין שממנה המוח בחר להתעלם אינה מתפתחת כראוי ועלולה להפוך עם הזמן ל־עין עצלה.

משום כך, אבחון וטיפול מוקדמים בפזילה הם חיוניים לשמירה על תפקוד ראייתי תקין ולמניעת נזקים ארוכי טווח.

אבחון פזילה מתבצע בבדיקה מקיפה של מערכת הראייה ותפקוד העיניים. עוד לפני ביצוע הבדיקות הייעודיות לפזילה, הרופא מבצע הערכה כללית הכוללת:
חדות הראייה, תגובתיות האישונים לאור, מנח ותנועת העפעפיים, ו־תנועות העיניים לכל הכיוונים. שלב זה מספק תמונה ראשונית על תפקוד העיניים ומאפשר לשלול גורמים אחרים לסטייה במנח העיניים.

לאחר מכן מבוצעות הבדיקות החשובות ביותר לאבחון פזילה ולקביעת סוגה:

בדיקות רפלקס אור – הרופא בודק כיצד האור מוחזר מהקרנית בכל אחת מהעיניים. מיקום ההחזר מאפשר לזהות האם קיימת סטייה של אחת העיניים ובאיזו מידה.

בדיקות כיסוי ואי־כיסוי (Cover & Cover/Uncover Tests) – בדיקות אלה מאפשרות לאתר פזילה גלויה או סמויה ולהעריך את כיוונה וחומרתה. במהלך הבדיקה מכסים לסירוגין כל עין ובוחנים את תגובת העין השנייה.

בנוסף, נבדקת היכולת של שתי העיניים לפעול יחד באמצעות הערכת ראיית עומק (ראייה תלת־ממדית), בעזרת מכשור ייעודי.

פזילה היא בעיה יחסית נפוצה של מנח העיניים, שניתן לזהותה כבר בילדות ולעיתים גם במבוגרים.
על פי מחקרים שונים, שכיחות הפזילה באוכלוסייה הכללית נעה סביב 2%–4% מהאנשים.

הנתון הזה נכון כמעט ללא תלות במין (אין הבדל מובהק בין בנים לבנות) והוא מייצג את אחוז האנשים שמעורבת אצלם לפחות פזילה אחת קבועה או משמעותית במהלך החיים.

יש גם סוגים של פזילה שנחשבים סמויים — כלומר קיימים רק לאחר בדיקות ייעודיות — והם נפוצים אף יותר, אך לא תמיד גורמים לתופעות קליניות מובחנות או דורשים טיפול.

לסיכום:
בין 2%–4% מהאוכלוסייה יסבלו מפזילה שניתנת לאבחון ברור בבדיקה מקצועית.

בחודשים הראשונים לחיי התינוק, תנועות עיניים לא יציבות ואף נטייה קלה של העיניים לסטות נחשבות תופעה תקינה, הנובעת מאי־בשילות של מערכת הראייה ושל השרירים השולטים בתנועת העיניים.

בדרך כלל, סביב גיל 4–6 חודשים, מערכת הראייה מתחזקת, התיאום בין העיניים משתפר, והעיניים אמורות להתיישר ולנוע יחד באופן יציב.

אם לאחר גיל זה העיניים ממשיכות לסטות — כלפי פנים, החוצה, למעלה או למטה — אפילו אם הדבר מופיע רק לעיתים, חשוב לפנות לבדיקה אצל רופא עיניים לילדים. המשך סטייה של העיניים מעבר לשלב ההתפתחותי התקין עלול להעיד על פזילה הדורשת אבחון וטיפול מוקדם, כדי למנוע פגיעה בהתפתחות הראייה.

רטייה אינה מטפלת ישירות בפזילה עצמה, אך היא עשויה להיות חיונית במקרים שבהם הפזילה גרמה להתפתחות של עין עצלה.

במצב כזה, הטיפול מתחלק לשני מישורים משלימים:

האחד – טיפול בפזילה:
באמצעות התאמת משקפיים, תרגילי עיניים ולעיתים גם ניתוח ליישור העיניים, בהתאם לסוג הפזילה וחומרתה.

השני – טיפול בעין עצלה:
באמצעות כיסוי העין החזקה ברטייה, כדי לאלץ את המוח להשתמש בעין החלשה, לחזק את תפקודה ולשפר את חדות הראייה.

שילוב נכון בין שני סוגי הטיפול מאפשר לא רק יישור של העיניים, אלא גם שיקום של תפקוד הראייה בעין העצלה ושיפור הראייה הדו־עינית.

כן. כיום ידוע שקיים טיפול לעין עצלה בכל גיל. יחד עם זאת, במבחן התוצאה, אבחון מוקדם בקרב תינוקות וילדים קטנים, בשילוב עם טיפול מותאם ונכון, מביא לתוצאות הטובות והיציבות ביותר לאורך זמן. מערכת הראייה מתפתחת בעיקר בשנות החיים הראשונות, ולכן התערבות מוקדמת מאפשרת למוח לנצל טוב יותר את יכולת הלמידה והגמישות שלו.

סוגי הטיפול העיקריים כוללים:
משקפיים, עדשות מגע, טיפות מטשטשות לעין הטובה, רטייה ותרגילי ראייה.
לעיתים נעשה שילוב בין כמה שיטות, בהתאם לגיל המטופל, חומרת העין העצלה והגורם לה.

בעין עצלה אצל ילדים, עקרון הטיפול המרכזי הוא חיזוק העין החלשה דרך אילוץ מוחי מבוקר. זאת נעשה על ידי כיסוי העין החזקה באמצעות רטייה, או טשטוש זמני של ראייתה באמצעות טיפות מיוחדות. כאשר העין החזקה מנוטרלת באופן זמני, המוח נאלץ להשתמש בעין העצלה, וכך מתאפשר חיזוק הדרגתי של הקשרים העצביים האחראים על הראייה.

בעין עצלה אצל מבוגרים, למרות שמערכת הראייה כבר התייצבה, עדיין ניתן להשיג שיפור משמעותי באמצעות אימון מוחי ממוקד, תרגילי ראייה ותוכנות ייעודיות המבוססות על עקרונות הגמישות המוחית, ולעיתים בשילוב עם תיקון אופטי מתאים.

במקביל, מותאמים לעיתים משקפיים או עדשות לתיקון בעיות תשבורת, וניתנים תרגילי ראייה ייעודיים שמטרתם לשפר מיקוד, תיאום בין העיניים ועיבוד חזותי במוח.

הצלחת הטיפול תלויה בהתמדה, בליווי מקצועי צמוד ובמעקב רציף – אך ברוב המקרים ניתן להשיג שיפור משמעותי ואף תיקון של הראייה בעין העצלה.

לעין עצלה אין גורם תורשתי ישיר אחד, אך לחלק מהגורמים המובילים להתפתחותה יש מרכיב תורשתי משמעותי.

הגורמים השכיחים לעין עצלה כוללים:
צורך במשקפיים (בעיות תשבורת), פזילה, וקטרקט מולד או מצבים אחרים החוסמים את כניסת התמונה לעין.

לגבי בעיות תשבורת ופזילה – קיימת נטייה משפחתית ברורה. ידוע כי כאשר אחד הילדים במשפחה סובל מבעיה כזו, הסיכוי להופעתה אצל אחים ואחיות גבוה משמעותית ועומד על כ־30%. לכן, כאשר מאובחן צורך במשקפיים או פזילה אצל ילד אחד, חשוב מאוד לבדוק את כל האחים, גם אם אין סימנים חיצוניים לבעיה.

במקרה של קטרקט מולד – בחלק גדול מהמקרים מדובר במצב בעל מרכיב תורשתי מובהק, שלעיתים אף ניתן לאבחן באמצעים גנטיים ובדיקות טרום־לידתיות.

לכן, היכרות עם הרקע המשפחתי וביצוע בדיקות ראייה מוקדמות לכל הילדים במשפחה הם צעדים חשובים במניעת התפתחות עין עצלה ובהבטחת טיפול בזמן.

ברוב המקרים ניתן למנוע אובדן ראייה משמעותי כתוצאה מעין עצלה, במיוחד כאשר האבחון והטיפול נעשים מוקדם ובאופן מסודר.
על אף החידושים והאפשרויות הקיימות כיום גם עבור ילדים גדולים ומבוגרים – כגון טיפולים המבוססים על עקרונות הגמישות המוחית (לדוגמה: Revitalvision) – הגישה הרפואית המקובלת עדיין מדגישה את החשיבות הקריטית של אבחון מוקדם וטיפול נכון בשנות החיים הראשונות.

כאשר עין עצלה אינה מטופלת, המוח לומד לדכא את המידע המגיע מהעין החלשה, ותהליך זה עלול להפוך לקבוע. במצב כזה עלולה להתפתח מוגבלות ראייה משמעותית, המתבטאת בחדות ראייה ירודה, פגיעה בראייה הדו־עינית ובתפיסת עומק — ובמקרים חמורים, אף להגיע לכדי עיוורון תפקודי בעין הפגועה.

לכן חשוב מאוד לזהות עין עצלה מוקדם, להתחיל טיפול מתאים ולהקפיד על מעקב רפואי, כדי לשמר ולשפר את יכולת הראייה לאורך זמן.

כן. ללא טיפול מתאים, מצב של עין עצלה עלול להחמיר בהדרגה.
כאשר המוח מקבל שוב ושוב תמונה מטושטשת או לא ברורה מהעין העצלה, הוא מתחיל להפחית את ההתייחסות למידע המגיע ממנה ואף לדכא אותו.

אם תהליך זה נמשך לאורך זמן, הדיכוי הופך קבוע, והמוח כמעט ואינו עושה שימוש בעין הפגועה. בשלב זה היכולת של העין להשתתף בתהליך הראייה נפגעת משמעותית, וההתערבות הטיפולית הופכת מורכבת וקשה הרבה יותר.

כאשר העין העצלה אינה מטופלת בגיל ההתפתחותי המתאים, האפשרויות הטיפוליות הקלאסיות (כגון רטייה או תיקון אופטי) נעשות מוגבלות, ובמקרים של עין עצלה אצל מבוגרים ניתן לשקול בעיקר טיפולים חדשניים המבוססים על עקרונות הגמישות המוחית, כגון תוכניות אימון מוחי ייעודיות (למשל RevitalVision), שמטרתן לשפר את עיבוד הראייה במוח גם בגיל מבוגר יותר.

לכן, אבחון מוקדם וטיפול רציף הם קריטיים למניעת החמרה ולשמירה על תפקוד ראייתי מיטבי.

על פי הגישה הרפואית המקובלת, במקרה של עין עצלה אצל ילדים יש לחבוש את הרטייה על העין הבריאה – כלומר, על העין שרואה טוב יותר.

המטרה היא לחסום באופן זמני את התמונה המגיעה מן "העין הטובה", ובכך לאלץ את המוח להשתמש בעין העצלה. כאשר המוח נדרש להסתמך על העין החלשה, הקשרים העצביים האחראים על הראייה בעין זו מתחזקים בהדרגה, וחדות הראייה משתפרת.

טיפול זה מתבצע בהתאם להנחיות רופא העיניים, הן מבחינת משך החבישה היומי והן לאורך תקופת הטיפול, והוא נחשב לאחת השיטות היעילות ביותר לשיפור הראייה בעין עצלה בילדות, אך אינו מתאים לטיפול בעין עצלה אצל מבוגרים.

עד סוף המאה ה־20 הייתה הגישה המקובלת שיש לחבוש את הרטייה לטיפול בעין עצלה אצל ילדים במשך כמה שיותר שעות ביום — ולעיתים כמעט לאורך כל שעות הערות. אולם בתחילת המאה ה־21 הראו מחקרים קליניים כי חבישת רטייה לזמן קצר יותר יעילה באותה מידה כמו חבישה ממושכת.

בהתאם לממצאים אלו, ההמלצה כיום ברוב המקרים היא לחבוש רטייה במשך כ־שלוש שעות ביום, לתקופה של כ־12 שבועות. משך זה נמצא כמאפשר שיפור משמעותי בראייה בעין העצלה, תוך הפחתת העומס והקושי עבור הילד ומשפחתו, וכך גם שיפור בשיתוף הפעולה עם הטיפול.

רק במקרים שבהם לא מושג שיפור מספק לאחר תקופת הטיפול הראשונית, שוקלים הרופאים להעלות את משך החבישה לכ־שש שעות ביום, בהתאם לתגובה הקלינית של הילד.

חשוב לציין כי משך החבישה המדויק נקבע באופן אישי לכל מטופל על ידי רופא העיניים, בהתאם לגיל הילד, חומרת העין העצלה וקצב ההתקדמות בטיפול.

הטיפול ברטייה נחשב לטיפול יעיל מאוד בעין עצלה אצל ילדים, במיוחד כאשר הוא מתחיל בגיל צעיר ומבוצע בהתמדה ובהתאם להנחיות הרופא.
מטרת הרטייה היא לכסות את העין החזקה וכך לאלץ את המוח להשתמש בעין החלשה, מה שמאפשר חיזוק הדרגתי של חדות הראייה בעין העצלה.

עם זאת, חשוב להבין שמערכת הראייה של הילד ממשיכה להתפתח ולהתייצב עד גיל 8–9 לערך.
לכן גם כאשר חל שיפור משמעותי בראייה, אין להפסיק את המעקב הרפואי. לעיתים, לאחר הפסקת השימוש ברטייה, עלולה להתרחש נסיגה ברמת הראייה של העין העצלה.

משום כך, מומלץ להמשיך במעקב סדיר אצל רופא עיניים כל 6–12 חודשים עד להגיע הילד לגיל 8–9, גם אם נראה שהטיפול הצליח והראייה השתפרה.
מעקב זה מאפשר לזהות בזמן ירידה חוזרת בראייה ולחדש טיפול במידת הצורך — וכך לשמור על הישגי הטיפול לאורך זמן.

פזילה ועין עצלה הם שני מצבים שונים, אף שלעיתים הם קשורים זה בזה, ולכן חשוב להבחין ביניהם.

פזילה היא מצב שבו העיניים אינן מיושרות ואינן מביטות לאותה נקודה במרחב. עין אחת מתמקדת במטרה, בעוד שהעין השנייה פונה לכיוון שונה. מצב זה עלול לגרום לכך שהמוח ידכא את המידע המגיע מהעין הסוטה, ובכך עלולה להתפתח עין עצלה – ירידה בחדות הראייה בעין הפוזלת.

עם זאת, עין עצלה אינה נגרמת רק מפזילה. היא יכולה להתפתח גם כתוצאה מבעיות תשבורת (כגון הבדל משמעותי במספר בין העיניים), עכירות מולדת בעין, חסימת ציר הראייה או גורמים נוספים הפוגעים בכניסת תמונה חדה למוח במהלך שנות ההתפתחות.

חשוב לדעת כי ברוב המקרים של עין עצלה אין פזילה כלל. העיניים נראות ישרות לחלוטין, ואין כל סימן חיצוני לבעיה. במצבים אלו ניתן לאבחן את העין העצלה רק באמצעות בדיקת חדות ראייה נפרדת לכל עין.

בשל כך, הורים רבים מתבלבלים בין שני המצבים, ולעיתים אינם ממהרים לבדוק את הראייה של ילדיהם כאשר אין פגם נראה לעין. חוסר מודעות זה עלול להביא לפספוס אבחון מוקדם ולטיפול מאוחר יותר.

לכן, המודעות להבדל בין פזילה לעין עצלה ולחשיבות בדיקות הראייה בגיל הרך היא קריטית לשמירה על התפתחות ראייה תקינה.