בס"ד חנוכה ה'תשע"ה
פרופסור יאיר מורד, שלום!
אני כותבת לך מייל זה ומצרפת תודה ענקית על הטיפול המסור והיחס המדהים שזכיתי לקבל בשנה וחצי האחרונה….
הסיפור שלי מתחיל בגיל שנה ועשרה חודשים. ילדה מתולתלת במעון הילדים. טיול יומי רגיל בחוץ עם המטפלת, נפילה אחורנית ופצע פתוח, דימום שלא טופל בזמן מצד צוות המוסד, והנזק- עין ימין עצלה, שעם הזמן הצטרפה אליה גם פזילה. (כשהתבגרתי הסבירו לי ההורים ורופאי עיניים שונים שחמצן שלא הגיע למוח בגלל הדימום גרם לנזק…).
וכאן הגיע השלב של חיפוש הפתרון. הוריי ואני בילינו אצל מספר רופאי עיניים. אחת מהם אמרה: "כמו שזה הגיע כך זה יילך וייעלם…". בכל זאת, ניסינו טיפול בעין העצלה בדרכים שונות, כולל גם "ייבוא אישי" של רטיות צבעוניות ומקושטות מארצות הברית. אבל כילדה זה לא עניין אותי. והטיפול לא הועיל.
עליתי לכיתה א'. הייתי חוזרת הביתה עם מבחנים שלא סיימתי, לא הספקתי להעתיק מהלוח, ועוד כל מיני בעיות תפקוד בגלל הפרעת הראייה.
בגיל 7 בערך, בדרכי חזרה מבית הספר (ועד היום זכורה לי התמונה המדוייקת…) ראיתי פתאום שני רכבים זהים שנוסעים זה לצד זה בצורה מוזרה… כן, פשוט ראיתי כפול. כמובן שמייד פנינו לבדיקת עיניים. והתוצאה: משקפי ראייה עם עדשות פלוס. "משקפופרית", "את משקרת עלינו, זה לא שלך", ועוד אמירות ילדותיות שממש לא היו חסרות לי כדי להרגיש מסכנה… אבל אחרי שנה וחצי, אותו רופא עיניים החליט שהמשקפיים לא מתאימים. בגיל 13, אחרי עוד תלונות ובדיקות- חזרתי למשקפיים, והפעם עדשות מינוס. הרופא שהתאים לי את המשקפיים אמר לי באותו מעמד: "בשלב הזה כבר אי אפשר לטפל בפזילה. כי זה לא עוזר. התיקון יהיה קוסמטי בלבד". (אחרי 6 שנים אותו רופא אמר לי "עד גיל 18 הניתוח היה בסל הבריאות". אבל כבר הייתי בת 19. אז ויתרתי…)
הגעתי לתיכון. בגרויות…
אף אחד לא ידע להגיד לי שכנראה צריך לטפל בפזילה.
את מבחני הבגרות הייתי עוברת בלחץ מטורף, אם בכלל. בכיתה י"א היתה לי מורה אחת שהיה לה את האומץ לתת את ההקלה שנקראת "הארכת זמן". ולמי שלא מבין או לא יודע- המבחן לא משתנה, האותיות לא גדלות כי הזמן התארך, יש רק עוד כמה דקות של תסכול, שלפעמים נגמרות עם עוד כמה שאלות שהספקתי למלא…
כשסיימתי את הלימודים בתיכון, עברתי (פעמיים את מבחן הפסיכומטרי ובסוף איכשהו הצלחתי והתחלתי) ללמוד במכללה. בחרתי את תחום הוראת האנגלית.
היו לי קורסים בפסיכולוגיה ובהוראה לילדים עם צרכים מיוחדים. ואז החלטתי שאולי אני דיסלקטית, והתחלתי להשלים עם המצב… (נכון, סבלתי מהיפוכונדריות…..)
בשנה השלישית ללימודי ההוראה, התחלתי לעבוד בשטח. ושם (זו לא הפעם הראשונה) נפגשתי עם השאלה: "את מסתכלת עליי?". בשלב כלשהו מצאתי פתרון. הייתי מכסה עם יד אחת את העין הפוזלת, והתשובה הגיעה לבד. פה אמור להגיע פירוט מיותר של עוד 4 שנים…
כחודשיים לפני יום ההולדת ה-25 קיבלתי מתנה מיוחדת. כאבי ראש מתמשכים. תוצאות בדיקת דם- תקינות. האפשרות הבאה- בדיקת רופא עיניים.
כידוע אני חסידת חב"ד. אצלנו נהוג שלפני כל צעד חשוב בחיים מבקשים ברכה מהרבי מליובאוטיש. כתבתי את בקשתי ב"אגרות קודש", והתשובה היתה שעליי לפנות אל הרופא המומחה ולעשות כהוראתו. אז חיפשתי רופא, וחברה המליצה לי…
בהמשך, כשהניתוח נדחה, כתבתי שוב בקשה לברכה ולהצלחה בניתוח, והמענה היה שעליי לעבור את הטיפול הרפואי דווקא אצל הרופא המומחה, והשם יעזור שיהיה בהצלחה.
ובאמת, ב"ה הניתוח עבר בהצלחה. כמו כל טיפול רפואי גם קצת סבל והרבה אי נוחות הצטרפו לעסק, אבל הכל מאחורינו…
בהמשך שמעתי על טיפול נוירוויז'ן לעין עצלה, ובהמלצתך עברתי גם אותו. כל ביקור במרפאה (ומפגש עם הצוות המדהים!!!!) הוסיף לי מרץ להמשיך ולהתקדם להצלחת הטיפול. התקדמתי (בלוח חדות הראייה) מראייה של 6/18 ל 6/7.5. בשבילי זו אחת המתנות (אם לא ה…) שיכולתי לקבל…
אני זוכרת את עצמי בביקור האחרון שואלת: "אז עכשיו זה נקרא שאין לי עין עצלה?!"…
תמיד ידעתי וקיננה בי ההרגשה שהתפקוד האיטי שלי בחיי היומיום קשור בהפרעת הראייה. לאחר ההצלחה בטיפולים אני יודעת ללא ספק שזו האמת… מסיבה פשוטה: תוך כדי הטיפול בעין העצלה התחלתי להרגיש שיפור והתקדמות ביכולת הריכוז שלי בקריאה בחברת אנשים. ועדיין, למרות כפל הראייה שנשאר כמזכרת, אינני יכולה להתעלם מהשיפור העצום שחוויתי לאחר הטיפול.
היום, אני ממשיכה לעסוק בהוראה, ובשנה האחרונה הפכתי להיות "מאבחנת פזילה" (כמובן לא מוסמכת… 🙂 ). אני מסתכלת על העיניים של תלמידיי וממליצה להם לפנות לטיפול במידת הצורך.
ומכאן אני פונה ב"קריאה נרגשת" לכל אלו שעדיין סובלים מפזילה ומתלבטים האם כדאי לטפל בה:
כל רגע של סבל נפשי, פיזי ותפקודי בגלל הפזילה- מיותר לגמרי! אני לא יכולה לדמיין את עצמי ממשיכה לסבול… כמה חבל שלא ידעתי קודם שאפשר לטפל ולחסוך את ההשפלות, התסכולים והאכזבות שחוויתי.
וסיום מתוק לפני התודה:
לפני שבועיים חגגנו בר מצווה לאחי הקטן. כשקיבלנו את אלבום התמונות, וראיתי את עצמי עם שתי עיניים ישרות- ב"ה התמלאתי שמחה וגאווה עצומה. אבל יותר מכל, התרגשתי מהמשפט הבא שאותו אמרה לי אחותי כשראתה את התמונה:
"וואו, איזו תמונה יפה! ב"ה את כבר לא פוזלת!"…
ואסיים בברכה. רופא אחד פנה לרבי מליובאויטש ושאל: "הרי כשיגיע משיח כולם יהיו בריאים. ממה אתפרנס?". ענה לו הרבי: "העבודה שלך תהיה לקבל אנשים ולשכנע אותם שהם בריאים". אז אני מאחלת לך שגם אתה תצטרף אל אותו רופא, ובינתיים- הרבה בריאות, שמחה והמון הצלחות!!!
ושוב, תודה ענקית…!!!! על היותך שליח נאמן של ה"רופא כל בשר" – בורא העולם – להביא מרפא לעיניי.
בהערכה,
